<h1>ספר האסופות מכת"י סימן תקס"ט</h1>
<h2>דף כב.</h2>
עיניין פיסקי נדוי. [מו"ק ט"ז ע"א] א' אמימר הני בי תלתא דמשמתי אתו בי תלתא אחריני ושרו נידויו א"ל רב אשי והתניא רשב"ג או' אחד מן התלמידי' שנידה ומת חלקו אינו מופר מאי לאו אינו מופר כלל לא עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו, והכי הילכתא, ומנודה חייב בעטיפת הראש כאבל, ואסור בשאילת שלום. נידוהו בפניו במס' נדרים [ז' ע"ב] אמ' רב גידל אמ' רב השומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שמזכירין שם שמים לבטלה שם עניות מצויה ועני חשוב כמת, וכל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, והיכא דנידהו על הזכרת השם מצי למישרי ליה לאלתר, כעובדא דרב הונא. ותלמיד חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו גר' במכות [י"א ע"ב] אמ' רב יהוד' א' רב נידוי על תנאי צריך הפרה, מנ' לן מיהודה דכת' [בראשית מ"ג] אם לא הביאותיו אליך וגו', ואפילו קיימיה לתנאיה, והני מילי שהתנה בדבר שאין היכולת בידו לקיים אם לא בסייעת' דשמיא אבל בתנאי אחר לא, [שם ע"א] וקללת חכם אפילו בחנם היא באה מנלן מאחיתופל, וקללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן מעלי. [נדרים ח' ע"א] נידוהו בחלום צריך הפרה בבי עשרה, ועל דבר פריעת ממון אם שמתיה ומית בשמתיה נחתי' לנכסי יתמי ופרעינן ליה כדאית' בפר' גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] ובפר' שום היתומין [ערכין כ"ב ע"א] ובפר' הגוזל בתר' [ב"ק קי"ב ע"ב, ועי' מו"ק ט"ז ע"א] מפר' כל העיניין דשמתא דמתרינן ביה שיני וחמשי ושיני הני מלי לממונא אבל לאפקירותא משמתי' לאלתר. בפר' מקום שנהגו [פסחים נ"ב ע"א] בר נתן אסיא אתא לפומבדיתא ביום טוב שיני דעצרת שמתי' רב א"ל ונינגדיה מר נגודי א"ל דעדיפא מניה עבדי ליה דבמערבא מימנו אנגודא דבי רב ולא מימנו אשמתא וכו', ש"מ ומכמה דוכתי דעוברי עבירות ראויין לנדותן, והדין נותן אם מנדין לכבוד הרב על כבוד שמים לא כל שכן, דגר' בפר' מי שמתו [ברכות י"ט ע"א] א"ר יהושע בן לוי בכ"ד מקומות מנדין על כבוד הרב והתם מפר' לה שפיר, וגרס' בירושל' [מו"ק פ"ג ה"א] העושה דבר שלא כשורה חייב נידוי, ושרי למישרי נדוי במועד. [שם ט"ו ע"א] מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרי' לו, מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו, אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסיד תלמודו, וש"מ דמותר בעשיית מלאכה, ואיבעיא לן מנודה מי חייב בקריעה ובכפיית המיטה ואסור ברחיצה ובנעילת סנדל ובתשמיש המיטה ולא איפשיטא, ואם ירא שמים הוא ראוי להחמיר כדי שיתכפר, ואע"ג דא' בפר' הזהב [ב"מ נ"ט ע"ב] כשברכו את ר' אליע' קרע בגדיו וחילץ מנעליו וישב על גבי קרקע והיה מניח תפילין לא פשטינ' מינה דאיכ' למימר מחמת צער עשה אי נמי החמיר על עצמו בזה, דאדם חשוב שאני, אבל ביטול מצוה כגון הנחת תפלין בזה לא השגיח על נדויים. [מו"ק ט"ז ע"א] ת"ר אין נידוי פחות מל' יום, ואין נזיפה פחות מז' יום, ונזיפת נשיא ל' יום, אמ' שמואל ונידוי שלנו כנזיפה שלהם דהיינו ז' ימים, ונזיפה דידן חד יומא, והיכא דקאמ' ליה כמה חציף האי גברא הוי נזיפותא, ירושל' [שם פ"ג ה"א] אין נידוי פחו' מל' יום שנ' [במדבר י"א] עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, לזרא בא' כת' וקרי' ה' ללמדך שנתנדו לשמים, ואין נזיפה פחות משבעה שנ' [שם י"ב] הלא תכלם שבעת ימים, וכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי, וכל המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נדוי, והמבזה את הזקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי וכל שכן בחייהם. במדר' תנחומ' פרש' ואתחנן [ו'] משה נענש על שא' לישר' [במדבר ל"ב] תרבות אנשים חטאים ומסיק התם א' לו משה ממך למדתי וכו', א' לו אני אמרתי להם ואתה אמרת לאבותיהם, משמע דעונש חירוף מתים גדול מן החיים, וכן נהגו הקדמונים לומר חרם הוא שלא להזכיר לרעה את שוכני עפר ואמרי' [חולין ז' ע"ב] גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם, ואנן נהגינן להענישו ולהלקותו על פשעיו ועל מרדו אשר מרד.
